ובין הצילומים מתגלים הסדקים, חלודה שמספרת על השנים שעברו עם חפצים מסוימים, קמטים שאי אפשר להעלים מספרים שאנחנו כבר לא ילדות, שעברנו מסעות. הדירות המושכרות משמשות רקע שלא בהכרח בחרנו בו, אבל מתקבל באהבה רבה תמורת שכר דירה תל אביבי מצוי.
כמה חפצים בכלל אדם צריך? מחשבות עולות ומטפסות בתוך הראש. עוד ספר, עוד עציץ שנאבק על חייו, עוד ספל ששבה את הלב ומצא בית חם. אנחנו אוגרות, לפעמים כדי לא לשכוח אנשים שהיו. לפעמים לחפצים יש ריח של געגוע רחוק, עד שהוא דוהה. אנחנו קשורות לחפצים שלנו, הם נוגעים בנו, מזכירים, הם העולם שבנינו פה.
לצד כל הסודות שמספרים החפצים, נמצאות גם התקוות, חדר עבודה שעתיד להפוך לסטודיו רחב ידיים, חלון שיום אחד ישקיף אל גינה מסודרת, ספרייה שתכיל דברים שכתבנו. עתיד ועבר זה לצד זה, מחייכים למצלמה, “תעיזי” אומרת המילה על הקיר, מזכירה כל בוקר תפילה חרישית לחיים טובים יותר, והתמונות שלצידה, זיכרונות של נסיעות, תקופות שעברו וטוב שנגמרו. וגם טוב שהשאירו אחריהן משהו.
בפסיכולוגיה מתארים לא מעט את המשמעות הרגשית של הבית ומצביעים על ההשקעה הרגשית שבו. הבית הוא הצורך העתיק והאוניברסאלי להשתייך למקום מוכר, להרגיש חלק ממשהו, ולא לשקוע בתחושת בדידות. ויניקוט אפילו אמר שלכל אחד מאיתנו יש בית פנימי. התחושות הייחודיות שאפשר להרגיש בבית בונות את מי שאנחנו בחוץ. אפילו כשילדים מציירים בית, הם מתארים לא את הבית עצמו, אלא מגלמים חוויה פנימית מיוחדת. ואולי לא רק ילדים, ואולי לא רק ציורים.
הבית של יעל: פרק א׳
27.05.14
“אדם נוסע מסביב לעולם בחיפוש אחר מה שהוא צריך וחוזר הביתה כדי למצוא את זה”. כשהקמנו את הבלוג, ידענו שאנחנו יוצאות למסע משותף, לא ממש ברור לאן, לא ממש ברור מה נמצא. כל מה שידוע הוא שנשבענו אמונים לחוסר המנוח, מפוכחות ותובעניות ורוצות לכבוש אזורים שרק אנחנו רואות, שרק אנחנו רוצות. המסע הזה מתחיל מהבית, המקום שבו הבפנים שלנו מרוח בחוץ. התשוקות תלויות מהתקרה והחלומות מביטים בנו מכל פינה.
הקשר בין עיצוב לבית ברור, צ’רצ’יל אמר “קודם אנו מעצבים את ביתנו, ובהמשך, הבית שלנו מעצב אותנו”. לכן, נראה שאין נכון יותר להיכרות ראשונית איתנו מאשר חשיפה של הבתים שלנו. את ביתנו בראנו בדמותנו, גם אם לפעמים למלאכת הבריאה היו חסרים קצת משאבים.
לא סתם אנחנו משתמשות במילה ‘חשיפה’, זאת באמת תחושה של להראות קצת מהנשמה. רועדות לנו האצבעות על המצלמה, כי בית הוא לא הלבנים שמונחות אחת על השנייה, גם לא הטיח שמחבר אותן זו לזו, אלו המסכות שנופלות כשעוברים את המפתן. בבית אנחנו ככה, כמו שאנחנו, עירומים, צוחקים, בוכים, מקווים, נסתרים מעיני כל. את הדלת פותחים רק לאנשים רצויים ולפעמים בכלל לא. כל קליק של מצלמה לוקח איתו גם חלק מאיתנו.
תהליך צילום הבתים היה מיוחד במיוחד. על מסך המצלמה מונחים הספרים, החפצים, מתנות שאספנו, דברים שמצאנו זנוחים ואימצנו. חיינו פרוסים לפנינו, מסודרים על מדפים, מונחים מאובקים ומסתדרים בשורה לפני המצלמה. זו תופסת בבת אחת כל כך הרבה סיפורים, מלחמות שלחמנו, פרידות שכאבנו, ספרים שנשבענו שנקרא, ושכחנו.
המשך בפוסט הבא – הבית של יעל: פרק ב׳
מאחורי הקלעים: עיצוב הבלוג
22.05.14
איך נראה רעיון? איך מייצרים מיתוג כשכל מה שיש זה תחושת בטן? אלו השאלות הגדולות שליוו אותנו בתהליך עיצוב הבלוג והזהות שלו. הבלוג נולד כרעיון חמקמק, משהו שידענו להרגיש אבל לא להגיד ובטח שלא להפוך ללוגו, לצבעים ולמילים. ידענו שהשפה הויזואלית הנכונה היא הצעד הראשון במסע לאי-שם. בתור התחלה ניסינו להגדיר, זרקנו מילים לחלל האוויר וקיווינו שאחת מהן תישאר איתנו. ידענו שאנחנו רוצות “נקי” “טרנדי” ועם זאת בעל אמירה ייחודית. בחיפושים פנינו לPinterest והתחלנו לאסוף לוגואים אהובים. במבט כולל על כל מה שאספנו עלתה תמונה די אחידה – גיאומטריות ופשטות. אפשר להתחיל ללכת.
אבל המשכנו ושאלנו איך הופכים את העולם הזה לשלנו? והתשובה הייתה – חומריות! עוד משהו אישי שלנו וזה אהבה גדולה לעבודה עם נייר. חיתוכים, עיצוב ״לבן על לבן״, קצת הלכנו לאיבוד באופציות אינסוף אבל כשזה זה – זה זה! יהלומי נייר לבנים, עבודת יד מדויקת, שמחוברת למה שטרנדי בעיצוב ועם זאת, מאוד אישית, מאוד שלנו.
את הפריסות הורדנו מהבלוג המצוין minieco, הדפסנו על נייר נטול עץ עבה, חתכנו, קיפלנו הדבקנו עד שמולנו ניצנצו להם שמונה יהלומי נייר נפלאים, אהבה מקיפול ראשון!
בשלב הצילום החלום היה פחות חלומי ויותר מייאש, צילום לבן על לבן הוא קשה במיוחד – ניסיון אחר ניסיון עד שהגענו לתוצאה המושלמת.
אחרי שהצילום המושלם נבחר, הצעד הבא היה ברור וידוע – הלוגו הדיגיטלי יהיה גיאומטרי, שחור-לבן, מעולם היהלומים אבל עם ״טוויסט״ משלו – כשיוצרים משהו נכון, פשוט מרגישים את זה.
לקחנו שני צעדים אחורה מהמסך, הבטנו בגאווה על התוצאה ומצחיק היה לגלות שהבלוג נראה במידה זו או אחרת כמו הבתים שלנו.. נראה שבכל זאת אנחנו שואבות השראה מהסביבה הקרובה שלנו, ומעצבות את הסביבה שלנו לפי אותה השראה. ההבנה הזו הולידה את אחד הפוסטים הבאים שלנו – הבתים שלנו. בקרוב נחשוף כיצד נראים הבתים שמספרים את הסיפור שלנו ודרכם ניתן לכם הצצה למי אנחנו בעצם.
DIY – הנעליים שלוקחות אותי הביתה
נעלי הקסם של דורותי יכולות לקחת אותה לכל מקום בעולם אליו היא רוצה להגיע, והיא בוחרת לחזור הביתה. שלוש נקישות – אין מקום כמו בבית. כמה השראה וכמה אמת במשפט אחד, וכמה מתאים הרעיון הזה לחתונה. שהרי היא בעצמה הקמה של בית, אותו מקום בטוח אליו חוזרים אחרי כל ההרפתקאות, בין אם הן בארץ עוץ ובין אם בישראל. אז הסכמנו עם דורותי ש”אין מקום כמו בבית” והלכנו לחפש את הדרך הקלה ביותר ליצירת נעלי קסם שכאלו, כזו שאינה כוללת מכשפות מחוצות.
כדי להכין נעלי רובי כל מה שצריך זה זוג נעליים אדומות (איזה דגם שמתחשק לכן), לק שקוף (הכי זול שאפשר למצוא), כמות מכובדת של נצנצים בגוון רובי וחשק עז להתלכלך.
חשוב לזכור – כשנצנצים מתחילים למלא את הבית, הם לא יעזבו לעולם, ולכן מומלץ לעבוד על משטח שיגן על שולחן העבודה שלכן. נייר עיתון, ארגז, קופסת נעליים.. כל מה שיאסוף לתוכו את הממזרים הקטנים יהיה מצוין. קדימה לעבודה!
מפה זה נהיה קצת מביך – העבודה פשוטה כל כך, כמעט ולא צריך להכביר במילים. בשלב ראשון מניחים שכבה של לק שקוף על חלק קטן מהנעל. לאחר מכן, מפזרים את הנצנצים. לא כולם יידבקו בפעם הראשונה, אבל אל ייאוש, פשוט מניחים בעדינות לק במקומות שנותרו קירחים וחוזרים על שלב הפיזור.
כבר בהתחלה הידיים שלכן יהיו מגואלות מנצנצים. שימו לב, זה רק ילך ויחריף. וותרו מראש על התשוקה לעבוד נקי ומסודר. שקעו את עצמכם בתוך העבודה ותדאגו שהמקלחת תהיה פנויה בסוף התהליך.
לאחר מדידת זמנים מדויקת, אנחנו שמחות לבשר שהמלאכה לא עורכת יותר משעה. עם סיום התהליך, לאחר שלא נשארו אזורים ריקים (לא להזניח את העקב!) המהדרין יוסיפו שכבה של ספריי לכה כדי להגן על הנעליים. אנחנו יכולות לומר מניסיון, נעליים שעשויות בטכניקה הזו יכולות להחזיק תחת שמלת כלה למשך יום שלם. תתחדשו ואל תשכחו – אין מקום כמו בבית.
מוצרים:
לק שקוף
נעליים אדומות
נצנצים – אנחנו מצאנו בחנות “ברוק משה” בדרך יפו 33, תל אביב
המלצה מהרשת – גלובוס נייר
הפעם, מצאנו את כל העולם כולו. ממש כך! מדובר בגלובוס להכנה מנייר שנראה מצוין בבית ומוסיף ניחוח של אוניברסאליות. באתר אפשר להוריד קובץ PDF שמכיל 14 דפי A4, אותו הם ממליצים להדפיס על נייר עבה. אנחנו הדפסנו על נייר כרומו 300 גרם שעבד מצוין.
ההכנה לא קשה, ועם זאת, מעט סיזיפית – שלב החיתוך הוא הארוך ביותר, אבל הסקרנות דרבנה אותנו מהר לשלב הקיפולים המהנה במיוחד. מפה לשם, לא שמנו לב וכבר החזקנו את העולם בכף ידינו. אז מה אתן אומרות?